שין היי התרוצצה לה בין המסדרונות אחרי שסיימה את ארוחת הבוקר,ורצה בחזרה לחדרה כדי להתארגן מהר לאירוע הגדול שציפתה לו כל השנה. "זואי, אל תגלי לאבא שלי אבל אני רוצה שתתני לי בגדים פשוטים. בסדר?" שין היי הקטנה הפנתה את ראשה לעבר המשרתת "כן נסיכה. ובפעם המאה אולי, תפסיקי לקרוא לי בשמי, זה לא נאות אחרי הכול" זואי נראתה מעט נבוכה מכך ששין היי אמרה את שמה שוב. "על מה את מדברת? את המשרתת שלי כבר כמה? 10 שנים? את גידלת אותי אחרי שאמא שלי נרצחה. נראה לי שזה הכי יאה מצידי לקרוא לך כבר בשמך". זואי הסמיקה עוד יותר למשמע המילים האלה. "כן הא....מי היה מאמין שאת כבר בת 13. אה ונזכרתי, אל תשכחי שאבא שלך בטח ישלח אחרייך אנשים שיצפו עלייך מרחוק למקרה שלא יקרה לך כלום" זואי אמרה לשין היי בנימת אזהרה.

"אני חושבת שיש לי רעיון בקשר לזה....ואת תהיי חלק ממנו האמת.....מועחעחעחעחע!!!" שין היי ניסתה לעשות צחוק מרושע אבל זואי רק צחקקה מהצחוק הכושל "באמת לא מתאים לך להיות מרושעת אחרי הכול" "מה זה אמור להביע אחרי הכול" שין היי הפסיקה לרגע והסתכלה על זואי "שום דבר האמת" זואי אמרה והסתובבה כדי ללכת להביא את בגדיה הפשוטים לנסיכה. ואו היא באמת מוזרה לפעמים.

כשמשמר המלך פתחו בשביל שין היי את שער הכניסה, היא לא יכלה להיות מאושרת יותר. "קדימה זואי אין לנו את כל היום וזה רק יום אחד!" היא צעקה לעבר המשרתת שלה.היא התפעלה על הקישוטים המרהיבים שהיו בכל פינה ובמות קטנות ניצבו כל כמה מטרים. על הבמות תמיד היו הופעות של פעלולנים, אילוף חיות והצגות למיניהן לקהל הרחב, אבל הייתה במה קטנה אדומה עם ציור דרקון עליה בצידיה שהיא הכי אהבה לבקר בה. הבמה של הקוסם. "בואו אזרחים יקרים! בואו כדי לראות מופע קסמים מהפנט כמו שלא ראיתם עוד מעולם!" הקוסם צעק להמון המטייל ולאט לאט החלו אנשים להגיע לקראת הבמה. הקוסם התחיל את הופעתו : הוא ירק אש, הוציא ארנב מכובע, העלים טבעת של אישה שנבחרה מן הקהל והחזיר אותה דרך האוזן ועוד, ושין היי לא יכלה להיות יותר בעננים מזה. היא הייתה כל כך מהופנטת עד שכמעט ולא שמה לב לדבר שקרה אחר כך. פתאום אחד האנשים ממשמר המלך התפרץ לבמה והוריד את הקוסם משם כדי לדבר איתו ככל הנראה לפי נקודת מבטה של שין היי. אחרי כמה דקות שהקהל ראה שהוא לא הולך לחזור, הוא התפזר בחזרה כדי להמשיך ליהנות מהפסטיבל. אוף וכל כך נהניתי מה זה אמור להיות?! אבל אחרי כמה שניות היא הרגישה שמישהו נוגע לה בכתף, וזאת לא הייתה זואי, זה היה הקוסם.

"הווו שלום ללקוחה הקבועה שלי" הוא אמר בחיוך לבבי וזואי הסתכלה עליו מוזר מהצד. "א-אהההה.....שלום אג'ושי" היא החזירה בחיוך רחב. "אג'ושי ההופעה שלך הייתה מצוינת כמו תמיד! אולי תסכים לגלות לי כבר את סודות הקסמים שלך? אני מתה כבר לנסות אותם" שין היי אמרה בהתלהבות יתר אך הקוסם השיב לה "את יודעת כבר בטח שקוסמים לא מגלים את סודותיהם נכון קטנטונת?" הוא צחקק על הפרצוף המבואס שהיא התחילה לעשות. "אל תדאגי נסיכה. ביום מן הימים אני אגלה לך הכול. אני מבטיח" הוא ליטף את ראשה ופנה לדרכו. "רגע אג'ושי! הבמה! מה איתה?" שין היי צעקה אך לא קיבלה שום תגובה כאילו היא רוח רפאים שאי אפשר לשמוע. אחר כך היא הסתכלה על זואי וראתה את הבעת פניה. היא הייתה נראית מודאגת משום מה כשהיא הסתכלה על הקוסם בעת עזיבתו מהמקום. "זואי? מה קרה? הכול בסדר?" זואי גם לא הגיבה לשנייה אך שין היי תלתלה אותה כדי שתשים לב אליה "זואי??? מה קרה?" עכשיו זואי חזרה למציאות והסתכלה על שין היי "האא?? הווו....לא כלום....הוא סתם נראה קצת....מוזר אפשר להגיד?" "יאאא!! האג'ושי הזה הוא מקור ההשראה שלי על תדברי עליו ככה!" שין היי נהייתה זועפת קצת אך כל זה נמג כאשר היא נזכרה בכלל בתכניתה המקורית של היום הזה "קדימה זואי, זה הזמן להפעלת תוכנית 'תפגשי את החתיך' שחיכיתי לה חהחה" היא צחקקה לה בחולמניות רק על המחשבה על ג'ונגקי.

שין היי וזואי יצאו מן שירותי הבנות הציבוריים "אני עדיין לא מאמינה שאני עושה את מה שאת אומרת" זואי לחשה לה. "תראי, אפילו שאת גדולה ממני בשבע שנים את עדיין נראית קטנה ולא רק זה את ממש דומה לי. עין לא מספיק חדה לא תגלה את זה" היא תפחה על כתפה של זואי ויצאה לדרכה. למה אני תמיד מסתבכת בצרות בגללה זה זה לא פייר

שין היי הגיעה לחורבה שבשולי העיר והתחילה לראות את ג'ונגקי, מנופף ומחייך לה כשהיא עושה את צעדיה האחרונים כדי להגיע אליו. "שלום שין היי, המסע הרגלי הכביד עלייך?" הוא אמר בקול ציני כאילו אחד המשרתים אמר את זה. "כן מאוד תביא בבקשה מימיה של מים תכף ומיד" היא חייכה אליו בחזרה עכשיו. "האמת שרכבתי על אחד הסוסים שנער החווה בעיר נתן לי. הסוס לא איתי עכשיו כי פחדתי שאולי הוא יהיה שקוף מידי אם אני ארכב עליו ואז השומרים ירדפו אחרי...." "פשששש ילדה חכמה אבל לקחת את הסוס מנער החווה? היריב המושבע שלי? אני עוד אקנא את יודעת" הוא הרים את הגבה שלו וחייך בשובבות. "אל תדאג אין לך שום מתחרה. תהיה בטוח בזאת" שין היי אמרה והסמיקה קלות. הוא לקח את ידה ונישק אותה, והיא החזירה לו בחיבוק גדול ואוהב. הם המשיכו לפטפט למשך שעתיים אבל אז שין היי אמרה "אוי השעה כבר די מאוחרת. כדאי שאני אחזור כבר לארמון לפני שאני אדאיג את אבי יותר מידי כי הרי עשיתי תרגיל די מלוכלך ובטח כבר גילו שהילדה עם שמלת הנסיכה זאת בעצם זואי" היא אמרה בנימה מיואשת למדי.

"בסדר קטנטונת. תחזרי הביתה בשלום" הוא אמר ונשק לה באף. "קטנטונת? עוד פעם? אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה קורא לי ככה. אתה יודע, אני עוד ארבע שנים צריכה להתחתן ואז אני אחשב לבוגרת! ארבע שנים זה לא הרבה זמן" היא הוציאה את לשונה אבל אז המבט של ג'ונגקי נהיה כואב מרגע לרגע. הייתה שתיקה של כמה שניות אבל אז הוא התחיל להגיד "לא משנה מה אני אגרום לכך שתמיד נהיה ביחד. אני בחיים לא אעזוב אותך שין היי....בואי נברח ביחד כשתגיעי לגיל 17. אני לא אעמוד בכך שתצטרכי להתחתן עם מישהו אחר!" הוא חיבק את שין היי כל כך חזק עד שהיא הרגישה שעצמותיה הולכות להישבר. "בסדר בסדר תירגע....היא אמרה תוך כדי שאיפה לאוויר ואז הוא שחרר אותה.

"אל תדאג אבא שלי הוא אדם מבין אני בטוחה בכל ליבי שאפשר לדבר איתו על כך" היא ליטפה את לחייו. ובמשפט זה היא חזרה לארמון.

.

.

.

"אני לא אוהב להיות "האיש הרע" כלפי הבת שלי, אבל היא לא מותירה לי ברירה" ליטוק מלמל לעצמו בזמן שהוא הסתכל לתוך מעיין החזיונות.

4 שנים עברו, ועוד כמה ימים זהו היום ששין היי הכי לא רצתה להתמודד איתו. יום הולדתה ה-17. באותן 4 שנים נפלאות אהבתה לג'ונגקי רק התגברה והיא כל כך חששה לבאות עד שהיא חשבה אפילו לשקר לאביה ולהגיד לו שהיא בהריון מג'ונגקי כך שהם בטח יהיו חייבים להתחתן ולהישאר ביחד, אבל מה לעשות, היא ירשה את טוב הלב של אמה.בשל כך היא נאלצה לפגוש את אביה וכך עשתה. היא נכנסה לחדר אביה בשקט "אבא? האם אתה כאן? זאת הבובה הקטנה שלך" היא לחששה אל תוך החדר החצי חשוך כי היה כבר בין צהרים לערב. היא הסתכלה על המיטה והבחינה בו שוכב על גבו וקורא קלף כלשהו שהיה בידו. "שין היי? מה את עושה כאן יקירתי?" הוא שאל אותה והפסיק לקרוא מה שהיה בקלף. "אני......אני צריכה לדבר איתך על משהו חשוב...משהו שמעיק לי כבר די הרבה זמן למעשה...." היא אמרה בקול מהוסס "אני לא יודעת אם את יודע....אבל יום ההולדת שלי מתקרב" ליטוק הקשיב לה עכשיו יותר ברצינות "וכמו שאתה בטח יודע....זה אומר שאני צריכה עוד מעט להתחתן....." הוא התחיל להבין לאן היא חותרת וכחכח קצת בגרונו. היא נעצרה קצת עד שהוא נתן לה מבט של אישור להמשך דבריה "אמ....איך אני אנסח את זה.....אבא.....האם זה בסדר לבחור את החתן שלי?" היא שאלה אותו חלושות וחיכתה לתשובה. "אם הוא בן אצולה אז למה לא יקירתי" באותו הרגע היא הרגישה שהגרון שלה מתחיל להתייבש לאט לאט "הוא לא בדיוק בן אצולה אבל הוא קשור לבני אצולה....למעשה הוא גר בארמון הזה" היא התחילה יותר ויותר לגמגם ממשפט למשפט. "זה ליצן החצר הלא כן?" הוא שאל אותה בפנים רציניות והיא הנהנה כתגובה. "אבל איך ידעת?" היא שאלה אותו לפתע והוא ענה לה "איך אני לא אדע את מי ביתי אוהבת? אל תשכחי שהארמון זהו אזור שעוברות בו המון שמועות שחלקן נכונות. בכל מקרה לבן מלוכה אסור להתחתן עם אדם פשוט, ועוד סוג של משרת. ממש קטסטרופלי!" הוא הגביר טיפה את קולו. "אבל אבא אני ממש אוהבת אותו, הוא אדם שמאוד יקר לי" היא התחילה לדמוע טיפה כשניסתה להסביר את מצוקתה אבל אביה עדיין לא הסכים לנישואים שכאלה "את יודעת שאני עדיין לא יסכים שין היי" הוא אמר עכשיו עם קול יותר תוקפני "אבל אבא-" שום אבא! אם אמרתי לא אז לא!" "אבל-" "עוד הפרעה אחת כזאת ואני אדאג שלא תפגשי אותו יותר לעולם!" הוא עכשיו צרח על ביתו המתייפחת ובזאת שין היי רצה מחדרו לחדרה בחזרה, טרקה את הדלת, נשכבה על מיתתה ופשוט בכתה. "אני- אני חייבת לפגוש את ג'ונגקי במהרה...." היא חשבה לעצמה.

ביום למחרת:

היי ג'ונגקי יש לי משהו לתת לך, זה מאחד המשרתים" אבא של ג'ונגקי רץ לחצר האחורית של הארמון וניגש אליו עם פיסת נייר. ג'ונגקי פתח אותו וקרא ג'ונגקי, זהו עניין דחוף, תפגוש אותי הלילה בצריח השלישי. אחרי שאתה קורא את זה תשרוף מהר את הנייר! הוא נבהל קלות מתוכן המכתב "היי ג'ונגקי, מה קרה?" אבא שלו שאל אותו במבט דואג "אה- אה....לא כלום אבא אל תדאג" הוא אמר והסתובב לכיוון הארמון "הילד הזה נהיה מוזר מיום ליום....אולי העבודה הזאת משפיעה עליו יותר מידי?" הוא חשב לעצמו וגירד בראשו.

כשהגיע הלילה שין היי חיכתה בקוצר רוח לבואו של ג'ונגקי ולבסוף זה קרה. הוא הגיע. היא התחילה לספר לו על המקרה וג'ונגקי לא יכל להיות יותר בהלם. "למה עשית את זה לבדך? למה לא שיתפת אותי בזה קודם לכן?" הוא התחיל לכעוס עליה קצת "לא יודעת....כי חשבתי שהוא יעשה לך משהו אם נהיה יחד...." היא התחילה לבכות עכשיו. "מה נעשה ג'ונגקי? מה נעשה עכשיו?" "באמת שאני לא יודע...." הוא משך אותה אל תוך זרועותיו ונישק אותה קלות על השפתיים "אל תדאגי אני בטוח שנמצא פתרון כלשהו".

הזהרתי אותה לגבי פגישה איתו, עכשיו הם ישלמו על כך ליטוק מלמל לעצמו כשהוא סיים להסתכל על מעיין החזיונות.

"מה- מה קורה כאן" שין היי נבהלה כשאחד האנשים ממשמר המלך העיר אותה ולקח אותה בכוח באמצע הלילה למקום שעוד לא ביקרה בו מעולם בארמון. "מה זה?! לאן אתה לוקח אותי?! שומרים!! שומרים!! היא התחילה לצרוח אך אין כל ואין עונה ולמעשה, כולם ניצבו ליד כניסת המרתף. "מה פשר כל העניין הזה?! איפה אבא שלי?! כשהוא ישמע על כך-" היא הפסיקה כשראתה את אביה מול עיניה  "אבא?....מה.....מה זה?....מה הם עושים?...." היא נשמעה כמו חיה פצועה "הובילו אותה למרתף" וכך נעשה. כשהיא עשתה את הצעד האחרון עיניה נפקחו לרווחה. ג'ונגקי, היה שם, קשור לכיסא עינויים. "העירו את הנער" ליטוק ציווה ואיש ממשמר המלך שפך עליו מים. "שי- שין היי....את בסדר" הוא התחיל להגיד תוך כדי בהלה. "ג'ונגקי!" שין היי צרחה והחלה לרוץ לקראתו אך אוניו עצר בעדה וקשר אותה בשלשלאות. "אבא?" שין היי התחילה לדבר אך ליטוק השתיק אותה . "שקט! אף לא מילה נוספת! את הפרת את ההגבלה שהצבתי לך ועוד הפרה של פי המלך! לא אוכל למחול לך הפעם שין היי. זהו עניין הרבה יותר רציני ממשחק ילדים!. אני רוצה שתראי עכשיו מה עוללת בגלל הטיפשות שלך. ג'ונגקי, מילים אחרונות אולי?" ליטוק שאל בסרקזם. "האמת היא שכן" "אז קדימה נערי". ומילותיו האחרונות של ג'ונגקי היו "אם את רוצה לגלות את האמת על אימך, לכי לחפש את-" אבל לפני שהוא יכל לסיים את המשפט ליטוק ציווה "ערפו את ראשו!" ובזאת תם הקשר בין שני האוהבים.

"ממחר אני אתקשר עם המלכים מהממלכות האחרות כדי למצוא לך חתן מתאים. לא כפוי טובה כמוהו" ובמילים אלו הוא יצא מהמרתף והשאיר את שין היי שם, עומדת ללא מעס, בוהה בגוף בלי הראש של אהובה ודומעת עם שברון לב.