מיסטיקלנד. אחת הממלכות הכי יפות עלי אדמות. לא רגע..... בעצם צריך להגיד "הממלכה הכי יפה עלי אדמות". עשירה מבחינת חקלאות ואנשים מעניינים ובמעניינים, אני מתכוונת לקוסמים. כן זוהי הייתה ממלכה די קסומה (בין שתי היחידות בעצם) והיה אפשר לראות אפילו יצורים משונים ב"יער הדרקון" המפורסם, אשר מתפרש על אלפי ק"מ בצפון הממלכה. יש האומרים שבאחת המערות שביער הדרקון, שוכן הדרקון הגדול בכבודו ובעצמו כדי להגן על מקור הכוח האדיר שבנה שזהו בעצם הקסם שהתחיל את כל החיים על פני האדמה. כמובן שמי שהעז להתקרב לאזור המערות כדי לחפש את הדרקון או את הכוח האדיר......לא נשמע ממנו אחרי שהלך לשם. קומץ אבירים ואנשים אמיצים אחרים או אפילו קוסמים ניסו לשים את ידם על אחת משתי האפשרויות המתוקות האלה (כוח הקסם או הדרקון), אבל אף אחד עדיין לא הצליח,ובכן, אפשר להבין למה מעט כל כך בכלל ניסו לצאת למסע זה. הרי אף אחד לא רוצה להתעסק עם דרקון שבטח יהיה עצום מימדים ובנוסף לזה עם כוחות קסומים לבטח.

חוץ מאותם דברים עוצרי נשימה, הדבר היפיפה האמיתי היה הארמון.

הוא התנשא לגובה של 200 מטר (החשבתי בזה את הצריחים שהגובה שלהם פשוט גדול יותר מן הבניין "הרגיל" של הארמון) ושטחו היה כ-2000 דונם. כן, זוהי בהחלט ממלכה גדולה ולא רגילה.

הסיפור שלנו בעצם מתחיל באותו ארמון מרהיב למראה אך עוד תגלו בהמשך איזה סודות כמוסים ואפלים שוכנים בו.

"ליטוק! ליטוק! תבוא לחדר אביך במהירות! אני חושב שהגסיסה שלו מחמירה!" אחד המשרתים קרא לליטוק. הגבר הנאה רץ בבהלה מהחצר הקדמית של כניסת הארמון אל החדר של אביו הגוסס. "אבא! אתה-" "הששש בני. אל תראה מיוסר כל כך" אביו של ליטוק אמר תוך כדי שיעול, ובעקבות כך ליטוק פרץ בבכי. "אבל...אבל מי יעזור לי עכשיו לשלוט על הממלכה?! אני עדיין לא מוכן אבא!" ליטוק אמר מתייפח כולו. "בן שלי, אתה עוד מעט כבר בן שלושים, ובנוסף כבר יש לך ילדה בת שלוש ואישה נהדרת ומשרתים כל כך נאמנים עד כדי כך שיקריבו את חייהם בשבילך. אני סומך עליך ליטוק" הוא אמר בחיוך ובמילים אלה, חייו של המלך הקודם נגמרו.

"לעזאזל!" הוא צרח ברחבי החדר וכבר לא יכל לראות כלום מבעד למסך הדמעות שלא הפסיק לנזול.

יום למחרת, עשו טקס מכובד מאוד לזכרו של המלך הקודם.כל אנשי הארמון היו מותשים בשל ההכנות הרבות שהיו צריכים להספיק בין לילה (וחצי) בין אם זה הטבחים כדי לבשל סעודה קטנה לאורחי הארמון שהיו צריכים להגיע להלוויה המלכותית, או אפילו מאלפי הכלבים שאימנו אותם לעשות תרגיל מסובך כמופע צנוע לכבוד המלך הקודם.

רבבות אנשים הגיעו להלוויה, כי אחרי הכול המלך הקודם היה מוערץ ונאהב על עמו וכל זה בזכות נדיבות ליבו הידועה. אך היו כאלה שלא הגיעו כמובן, אומנם מעטים עד מאוד, אך עדיין זה הפריע לליבו של ליטוק.

אנשים חסרי לב הם ישלמו על כך!

ההמון התחיל להתאסף בכניסה של שערי הארמון ואז שמעו צעקה של "פתחו את השערים!"

והם התחילו להיכנס אט אט. כמו שאתם בטח זוכרים, הארמון באמת ענק, כך ששטח החצר הקדמית בכניסת הארמון הספיק לרוב. החצר הקדמית עכשיו הייתה נראית נפלא בשל הטיפוח המסור של הגננים המלכותיים, ועוד ליום זה הם עשו אקסטרה טיפול ואף שתלו עציצים חדשים ויפים למראה. היו חמניות, עצים מטפסים עם פרחים סגלגלים, שבילים שהיו מפוזרים עליהם עלי כותרת של וורדים, בקיצור גן עדן.

לקראת כניסת הארמון עצמה, הביאו את הפסל המהודר של המלך הקודם ששכן לפני כן בתוך הארמון עצמו. זה בעצם היה סימן לתחילת ההלוויה אז כולם השתתקו וציפו למה שיקרה בעוד מספר שניות.

ליטוק היה בכניסת הארמון לצד אשתו,סורה ובתו הקטנה שין היי.השליח המלכותי התחיל לקרוא מתוך גליון קלף שנראה כבן 3000 שנה אם לא יותר "אנו התכנסנו כאן היום, כדי לברך את שמו של המלך הקודם, ולהביע צער עמוק על מותו" הוא כחכח בגרונו והמשיך את דבריו "הוא היה בעל, אב, וסבא מסור שהיה ידוע בטוב ליבו הרחב, ורחמנותו נשמעה אף בממלכות אחרות." זאת הייתה הנקודה שבה ליטוק שעמד לצד השליח התחיל לבכות. הנאום נמשך עוד חמש דקות, ואחר כך אזרחי הממלכה נתנו את ברכתם למלך ליטוק ומשפחתו כל אחד בתורו. "תודה רבה על השתתפותך בצערנו", הוא היה צריך להגיד כל כך הרבה פעמים שכאב לו כבר לדבר. כמובן שהיה בסוף גם את מופע הכלבים הקטן וכיבוד לאורחים.

בשבוע שחלף אחר מות המלך הארמון היה שקט מן הרגיל וליטוק הרגיש עוד יותר צער מן הרגיל בשל כך.

"אל תדאג, אני בטוחה שהכול יסתדר בסופו של דבר. אל תשכח שגם אני לצדך, ואני מבטיחה לא לעזוב אותך לעולם" סורה אמרה בנימה מחממת כשהם ישבו ביחד בתוך חדרם המשותף. "אני יודע אני פשוט.....ממש מודאג מהעתיד. זה עושה אותי חסר ביטחון ואני ממש לא אוהב להצטייר ככה".

"למה לדעתי אתה ממש חמוד במצב הזה" היא צחקקה במקצת כדי לרומם טיפה את מצב רוחו העגום. "באמת שאני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך. ותודה שאמרת שלא תעזבי אותי לעולם" הוא אמר בנימה חולמנית ונעימה.

"בוא חמודי, אני חושבת שהבת שלנו צריכה עכשיו את זמן הצומי שלה כי לאחרונה אתה לא משחק איתה כל כך". "בסדר בסדר אני בא עוד עשר דקות לערך" הוא אמר בעודו מחייך קצת.

"שין היי! נחשי מי פה!" סורה פתחה את הדלת לרווחה של חדרה של שין היי הקטנה והלכה בצעדים מהירים לכיוונה. "הווו תראו מי פה. האם זה לא הבן הקטן והחמוד של ליצן החצר שלנו?" סורה אמרה בחיוך רחב כשזיהתה את הילדון הקטן עם ביתה. "שלום אגאשי המשרתת פה אמרה לי לשמור עליה בינתיים כי היא אמרה שהיא הולכת להביא לה אוכל אם הבנתי נכון". סורה נמסה קצת מהחביבות ומהתמימות שלו. "תודה רבה בחור צעיר" היא אמרה כולה מחייכת "שמך הוא ג'ונגקי נכון?" היא שאלה אותו והוא הנהן נמרצות. "בן כמה אתה כבר ג'ונגקי?" "אני בן 7" הוא ענה לה עם קצת צעקה. "שששש....אתה עוד תבהיל את שין היי שלנו" אמרה וליטפה את ראשו. "אתה יכול לחזור עכשיו לאביך ולהשאיר אותה כבר לטיפולי" ג'ונגקי הנהן קלות ויצא מן החדר. שנייה אחר כך ליטוק נכנס עם מבט שואל וסורה ענתה לו במהירות "רק שמר עליה לכמה דקות כנראה כי המשרתת הכריחה אותו" אבל אז היא חשדה לכמה זמן בדיוק היא הלכה. כולה אוכל לתינוקות זה לא אמור לקחת כל כך הרבה זמן, אבל אז היא נזכרה איפה היא חיה –בארמון פאקינג 2000 דונם- וחזרה בעצמה.

הם הביאו את הנסיכה הקטנה לאיזור הבובות בחדרה והשתעשעו איתה קצת עד שמישהו קרא לליטוק. "מלכי! עניין דחוף ביותר!" דווקא עכשיו אני לא מאמין ליטוק יצא בכעס מן החדר, וסורה לא יכלה לעשות באמת כלום חוץ מלהיאנח ולהמשיך לשחק עוד קצת עם בתה האהובה, אבל היא בהחלט הרגישה משהו, מן תחושת בטן מוזרה שכזו עברה בה פתאום ואז היא הבינה הכל. "אני חייבת לעזוב. מחר". היא אמרה כשהיא מתחילה להזיל דמעות בזמן שהיא מסתכלת על בתה הקטנה וחסרת האונים.

"על מה לכל הרוחות כל העניין הזה?!" ליטוק צעק כשהם נכנסו לחדר הישיבות הצבאי. "אדוני, אני צריך לספר לך משהו סודי ביותר, שאולי תתעניין לשמוע עליו". ליטוק בהה בו לכמה רגעים אבל אז אמר "רגע....אתה לא אחד המשרתים פה בארמון....נכון?" ליטוק עכשיו הסתכל עליו במבט יותר נוקב. "אתה ממש חד הבחנה. מתאים למוח קרימינלי כמו שהיה לאביך". "שלא תעז להכפיש את שמו של אבי! אני עוד אתלה אותך על זה!" ליטוק רתח מזעם עכשיו על התגובה הלא במקום של אותו איש זר. "כמובן שרק אתה לא יכול להסתיר את הזעם והרשע הטהור כמוהו...." הוא סינן לעצמו כתגובה."בכל מקרה לא באתי לשום עניין של לבוז למלך הקודם. רציתי להגיד לך שיש לי מקורות מהימנים שאומרים שמה שקרה למלך....קרה בגלל מכשף מסוים בתוך הממלכה שלך". הוא אמר במבט נחשי. "זה- זה לא יכול להיות! אתה משקר!" ליטוק היה נראה מזועזע למשמע הדברים שהאיש אמר. "למה התגובה הזאת? יודע סוד קטן ולא רוצה לספר? אחרת היית יוצא לפעולה מיידית" הוא אמר עם חיוך ארסי. ליטוק בהה ברצפה במשך כשתי דקות ואז הגיע למסקנה. אם זאת באמת האמת לאמיתה, צריך לצאת לפעולה, למרות שלא הכיר את האיש מעולם.

ביום למחרת שליח המלך פרסם ברחובות העיר את הצו הבא:

קוסמים ומכשפות יקרים! הינכם מתבקשים להתייצב בארמונו של המלך למספר תשאולים! אדם שלא יגיע ונגלה אותו, ייענש בחומרה!

כולם תהו על ה"אירוע" המוזר, אבל פחדו שלא לציית. בשל כך נראו המוני אנשים מגיעים לארמון המפואר, מפוחדים למראה כשפתאום מישהו עם קול גברי למדי אמר: "הינכם מתבקשים לבוא אחריי" אותו קול צעק והתחיל להוביל את השיירה המהססת לתוך קותלי הארמון. הוא הוביל אותם דרך מסדרונות מפוארים מקושטים אבני חן על הקירות, שטיחים עתיקים למראה על הרצפה, ציורים של מלכים ולפעמים אפילו של יצורי קסם מסוימים שכנראה כבר נכחדו. אחרי כמה זמן הם הגיעו לדלת מסוימת וכשאותו איש שהוביל אותם פתח אותה, היא הובילה למטה, ולמטה מצביע רק על דבר אחד. מרתף. או צינוק.

נראה כאילו כולם הבינו את המסר והתחילו להיות קצת בפאניקה, אך כשהגיעו ליעדם הם ראו חדר עוצר נשימה, מפואר יותר מן המסדרונות, ובקיר הנגדי להם היה את ציור הדרקון האגדי.

אחר כך הד של טריקת דלת נשמעה, ופתאום באורח פלא כשהחלל נהיה סגור, לאט לאט התחיל להיווצר מן סוג של יציאה מאשליה, והדברים בחדר התחילו להיות פתאום.....מפחידים. הכיסאות עשויי זהב נראו זה עתה כמו כיסאות עינויים, התקרה שינתה צבע לאפור מכוער ונתלו שלשלאות מן התקרות. כולם הסתכלו אחד על השני בבהלה בעוד אותו קול גברי מיהר לדבר בגלל התחלת המלמולים "כולכם פה מסיבה אחת. אחד מבינכם הוא רוצח, ועד שלא תסגירו אותו או שהוא יסגיר את עצמו כל אחד ואחד כאן יקבל את היחס החמים. אה ועוד דבר ששכחתי לציין. כוחות קסם לא פועלים בחדר זה, אז אל תנסו לחשוב אפילו על בריחה או התמרדות באיזה שהי צורה".

כמה אנשים ניסו למחות אך כמה מאנשי משמר המלך נכנסו לחדר והיכו את אותם אנשים.

"מה זה צריך להיות?! המלך בטח השתגע על שהחליט על דבר שכזה!" קול של נער צעיר נאה בהחלט בעל עיניים משונות, אחת ירוקה ואחת כסופה בקע בתוך החדר אך נראה כי באמת לא הולכים לוותר או להיות רחמניים כלפי אף אחד, אז באותו רגע כשהוא סיים לדבר, אחד מחברי משמר המלך זרק לכיוונו גרזן ואותו נער נשמט על הקרקע, חסר חיים.

מישהי צרחה לידו, כנראה אימו, והיא נפלה על ברכיה והחזיקה בידו החסרת חיים, מתייפחת בשקט. אותו שומר ניגש אליה בשקט ואמר בנימה צינית "אני ממש מצטער" היא הרימה אליו את מבטה ואותו מבט הפך להיות מבט שונא, מלא תאווה. "וכמו שכולכם בטח עכשיו יודעים לפי תקרית ממש מצערת זאת, מי שיכפיש את שמו של המלך התוצאה לא תהיה כל כך נעימה". ובכך התחילו לתשאל כל אדם שהיה נמצא בחדר לגבי הרוצח, וכמובן שהרגו את מי שאמר "אבל אני באמת לא יודע! תאמין לי!" בלי רחמים או הזזת עפעף.

בסופו של דבר אותו אדם שהוביל את כל האנשים לחדר אמר "אל תהרגו את כולם כדי שהם יספרו לממלכה על הנעשה כך שזה יזריע פחד באותו רוצח אם הוא לא נוכח בחדר הזה".

אחרי מסע העינויים ההמון ראו כבר את החדר על דם על הקירות, אפילו כמה חלקי גוף שרויים על הרצפה ואת אותו נער נאה עם אמו משולבי ידיים אך מתים...

את הנותרים לקחו בחזרה אל מחוץ לארמון.

בני אדם, פףףף כל כך גלויים בהתנהגותם שזה יהיה שוקיסטי אם הם לא יתחילו להפיץ את השמועות

"שין היי מתוקה שלי, זה הזמן לקום פיה קטנטונת שלי. את יודעת איזה יום היום נכון?" היא התעוררה בבת אחת וקפצה מן המיטה שלה "ברור שאני יודעת! אני מחכה ליום הזה כל שנה!" היא התחילה לרוץ לכיוון הפרוזדור וליטוק רק מצחקק בגלל התרגשות היתר שלה.

כמו כל ממלכה רגילה, גם במיסטיקלנד יש יום שבו מתקיים פסטיבל בכל הממלכה, אך קומץ אנשים יודעים למה הנסיכה אוהבת אותו כל כך. קודם כל היא כל הזמן סוג של כלואה בתוך הארמון כי אביה מפחד מדי שהיא תצא החוצה "לעולם הנורא והאכזר" אז זהו היום היחיד בשנה שבא היא יכולה ללכת חופשייה ולעשות מה בא לה זה כולל פגישה סודית עם הבן של ליצן החצר. הסיבה השנייה היא בגלל שאמא שלה נרצחה באותו היום, אז היא מעדיפה את כל הדברים החיוביים מאשר לשקוע בדיכאון ולא ליהנות מהמיטב ואז להיות אדם שלילי. "היי פיה קטנה שלי רק על תרוצי במדרגות אל עלולה למעוד וליפול!" ליטוק צעק ממעלה גרם המדרגות הארוך.

אוניו בדיוק הגיע אל ליטוק "מלכי, הנסיכה כבר בת 14. אתה לא חושב שהיא מבוגרת מספיק כדי לספר לה את האמת על אמה?" "לא. אני חושב שאני בחיים לא אעשה את זה. מה שסורה עשתה...היתה בגידה מוחלטת, גם ברגשותיי. ואיך נראה לך ששין היי תרגיש שהיא תשמע את האמת? ועוד עליי?" אוניו נתן לו מבט מבין. "איך שאתה רוצה מלכי".