עלילות סופר ג'וניור בסיני.

 

 

עוד לפני שהספיקה השמש לזרוח, בבית הכחול של ישראלפס כבר נשמעו צרחות. "איך הם יכלו לעשות לנו את זה!”

 

"מילא פראג, או אוסטריה. מילא לונדון, או יוון. אכלנו את הלב בשקט... אבל סיני?! זה כאילו 2 דקות מפה?” רגזה מרטה.

 

"טוב, לא שתי דקות. יש איזה ארבע שעות פלוס נסיעה כולל בדיקה ביטחונית כדי לחצות את הגבול ליתר דיוק...”

 

"כן, תודה ויקה.”

 

"בכל מקרה זה מעצבן כי זה קרוב!”

 

בבית התחילו להישמע קולות של בכי, בנות שקעו בעצב כשראו תמונות שהלידר פרסם בטוויטר, כל שתי שניות תמונה אחרת שלהם מסיני.

 

"אומגד, אבל הייתי שם! בדיוק באותו מקום! למה מרפי זבל, למה?”

 

"רגע, אולי במקום לבכות כאן על שסוג'ו עזבו לטובת סיני, נצטרף אליהם?” שאלה שי ברצינות.

 

"או כמו שאומרים – אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד” תקנה שקד.

 

"ויקה בואי, את תהיי מוחמד..." קראה צפנת, בעודה מוציאה קופסא מאובקת מהבוידעם.

 

"צופי, מה זה אמור להביע?”

 

"תכירו – הנה קופסאת השפמים שלי!” אמרה בגאווה בעודה מוציאה מתוך הקופסא שפם שחור ומתקרבת לכיוון של ויקה.

 

"מ-מה את עושה?”

 

"בשביל לראות אותם נצטרך להסתערב!”

 

"אין דרך אחרת...”

 

"אין ברירה!”

 

"GO GO ויקה!”

 

"אבל-אבל, אני בלונדינית עם עיניים כחולות...אני חוששת שזה די יסגיר את השפם..."

 

"טוב, אז תרכיבי משקפיים ונסתיר לך את השיער עם כאפיה" הציעה בר. לויקה לא הייתה ברירה אלא להסכים עם התכנית ההזויה של חברותיה.

 

הנלי חזרה מהמחסן מחזיקה בקופסא גם היא. “כאן אני מאחסנת אוסף של תחפושות פורים, אולי נמצא כאן משהו".

 

"אז, מי זורמת לסיני?”

 

כולן הרימו ידיים בהתלהבות.

“מרטה?”

“אני אתכן לאן שאתן הולכות.”

 

שקד הגיחה מהחדר לבושה כמו שייח סעודי. “כמו מי אני נראית?”

 

“כמו ליטוק בSS3”

 

“אוקי, אז אני מוכנה!”

הבנות נכנסו לשוונג של למדוד שפמים וכאפיות, וברגע הזה נכנסה אווה לבית המומה למראה עיניה. "מ-מה...התאסלמנו?” היא גיחחה למראה ישראלפ הכושלות.

 

"בערך... אנחנו בדרך לסיני למצוא את סוג'ו!”

 

"אתן מודעות לעובדה שאתן צריכות לדעת ערבית בשביל להיות ערבי, נכון?” היא צחקקה.

 

"אה נכון! על זה לא חשבתי...”

 

"אני למדתי צרפתית אם זה עוזר" אמרה שי, לבושה כמו שייח ערבי. היא הביטה על עצמה ונאנחה בייאוש "טוב, אני אהיה אילם וזהו.”

 

"לשמחתנו, יש כאן בנות שמבינות ערבית... בואו פשוט ניצמד אליהן ואולי נלמד איזה כמה משפטים בדרך.”

 

לפתע ענת התחילה לצחוק וכולן צחקו איתה ביחד. “הנלי, למה לעזעזל התחפשת לאלאדין?”

“A whole new world ~!!!! זאת התחפושת היחידה שנשארה.”

 

"טוב, נזרום עם מה שיש. יאללה לסיני!”

 

הבנות נכנסו לאוטובוס (כי רק אוטובוס יכל להכיל כל כך הרבה אי-שפיות במקום אחד).

 

"אבל רגע, נגיד ואנחנו בסיני, איך נמצא את סוג'ו?”

“נעקוב אחרי הפרסומים של ליטוק, כי כשהוא חופר הוא ח-ו-פ-ר"

 

ברגע הזה הפלאפון של מרטה צלצל. “הלו. שקד? אה אל תיבהלי, הקבוצה שוממת כי יצאנו כולנו לסיני. -את באילת, נכון?! זה יעזור לנו אם בנתיים תמצאי איפה הם..אולי תראי אותם דרך החלון"

 

בדרך הארוכה באוטובוס הבנות לא בזבזו זמן – הן למדו משפטים בערבית ועקבו אחרי החפירות של סוג'ו. “פה ליטוק פרסם תמונה שלו מנגב חומוס, ופה הוא פרסם תמונה של שיוון מחפש נואשות כנסיה. פחח, המצחיק הזה הגיע עד לישראל ובמקום ירושלים הוא נסע לסיני?! נוצרי אדוק עלק...”

 

ברגע שישראלפס הגיעו למשמר הגבול, דקה לפני שחצו את הגבול שקד הגיעה בריצה מחזיקה במשקפת. “הנה, מצאתי אותם ממש על יד הגבול!”

“איך מצאת אותם כל כך מהר?”

“לא היה להם שפם"

 

"הינה תראו בעצמכן" היא העבירה את המשקפת למרטה שהביטה בריכוז.

 

"או כן, הנה. אני יכולה לראות את זה. זה ממש גדול אתן יודעות? ואלסטי נראה כמו גומי כזה, זה באמת יותר גדול מראש!”

 

"מרטה מותק, על מה את מתצפתת שם?”

 

"קיותחת.”

“אה, נו ברור” הן צחקקו.

 

"אוקי, מוכנות בנות? אה-סליחה, בנים?”

 

"כן!”

“נצא לדרך!”

 

הבנות התקרבו לכיוון מספר מג"בניקים שעמדו והתבשלו בשמש הלוהטת. “אהלן, אנח'נו צריכים לח'צות את הגבול"

 

"לאיזו מטרה?” שאל אחד החיילים.

 

"אתה מכיר את סופר ג'וניור?” שאלה קרן.

“לא. אחרי סופר-מן כבר הפסקתי לעקוב...”

 

"...”

 

"דשגלחכנשדגיחכנגשדילחכנשלדגחיכנשגלחדיכנ אתה שפוי?! אתה בכלל יודע על מי אתה מדבר? זה #$%@ סופר #%@$ ג'וניור!” צעקו כולן.

 

"אה... אוקי, נגיד והבנתי. למה אתם צריכים להיפגש אתו?”

“זה סוד"

 

"אז מצטער, אני לא יכול להעביר אתכם!”

 

"תקשיב לי אדוני הצעיר, רוב הסיכויים שנמות אם לא נראה אותם עכשיו. הם הסיכוי היחיד שלנו להינצל מהמחלה חשכת המרפא שנקראת פאנגירליזם. אנחנו נלך, כמו שאתה רוצה. אבל רק דע לך, אם נמות זה יהיה על מצפונך!”

 

הבנות התחילו להסתובב ולזחול לכיוון האוטובוס, עד שעצר אותם החייל. “בסדר, בסדר תכנסו!”

 

השער נפתח והבנות נכנסו פנימה המומות. “זה חלום!”

 

"לאן אתם חושבים שאתם הולכים?” צעקו שני שוטרים מצרים בערבית.

 

"או-אופס...”

 

"אדוני, אנחנו באנו לנוח כאן, ולהיפגש עם חברינו מקוריאה" הסבירה אווה.

 

"טוב, שם?” הם עמדו עם פתק וכתבו את כל מי שנכנס.

 

"מוח'מד" ענתה ויקה במבטא ערבי כושל.

 

"טוב. נקסט!”

צפנת התקרבה לשומרים ומקמה את השפם המזויף מהשרשרת שלה על הפילטרום. “אני מוסטפה.”

 

"מוסטפה, למה השפם שלך קטן כל כך?” שאל אחד השוטרים.

 

צופי כווצה את עינייה בזעם. “לא הגודל קובע!”

 

"הוא מדוכדך כי הוא אכל את השפם האמיתי שלו ברגע שהרמאדן נגמר” הסבירה ויסאל.

 

"או-קיי... נקסט!”

 

הופיעה הנלי בחליפת אלאדין, וכל מה שהיה חסר היה רק השטיח המעופף שלו כדי לגרום לשוטרים לצחוק יותר.

 

"ומי אתה?”

 

"אני מסעוד, נהג אוטובוס לפרנסתי ואב לחמישה בנים"

 

"אתה שפוי, מסעוד?”

 

"רק כשאני שותה קפה!”

 

"נקסט!”

 

הגיעה שי, שהתאפקה לא לצחוק להם בפנים.

 

"שם?”

“קוראים לו ח'מודי, הוא אילם.”

 

"אהה- משתתף בצערך. ממתי?”

 

"מהרגע שגילינו שסונגמין צבע בחזרה לחום. הוא מורד!”

 

"...הבנתי"

 

"הינה תראה בעצמך! תגיד משהו חמודי...”

 

חמודי שרבב את שפתיו וניסה לדבר אבל כל מה שיצא לו היו מילים לא ברורות.

 

"מסכן, טוב תעברו בחורים! וולקאם טו סיני!”

 

ברגע הזה הם ראו את אוניסאן עובר על יד גמל ובדואי, ושי צרחה באושר "דחגשכנשדגלכמשגלחדינכחשדגלנכגשדיחכנ!!!”

“הוא אוהב גמלים, הא?”

“יותר מדי. תאמין לי...”