זה יכול היה להיות עוד יום נורמלי בחייהם של הישראלפיות...טוב, אף יום לא באמת היה נורמלי. זה היה בית מלא בצרחות, התפרצויות בכי בגלל ביאסים וכמובן צחוק. בקיצור בית משוגעים אחד גדול, רק שאוהב קוריאנים.

"איפה הפוסטר של שיוון שלי?!?!?” צעקה חזקה נשמעה מאחד החדרים. "קמתי בבוקר והוא נעלם! הוא היה תלוי בחדר שלי מי לקחה אותו? שתתוודה!”

"בר, אף אחת לא גנבה אותו ממך. הוא בטח נפל או משהו...נעזור לך חפש!” הציעה ענת.

"מה מחפשים הפעם?” מלמלה ויסאל, כבר לגמרי רגילה לכל עניין החיפושים הזה.

"פוסטר של שיוון!”

"מה הוא לובש בתמונה?”

"כלום.”

"כלום?!?!” 

"התכוונתי תחתונים נו, הטיזר של מר.פשוט...”

"אה, זה...”

"קדימה לחפש!” קראה לאה.

הבנות החלו בחיפושים אחר הפוסטר האבוד, כל אחת חיפשה במקום אחר.

"מצאתי!” צעקה אחת הבנות, מנסה למתוח את ידה כדי להוציא את החפץ מתחת לספה, אבל מה שהיא הוציאה לא היה הפוסטר של בר, אלא רק כיסוי לכרית של קיוהיון.

"היי, זה שלי! חיפשתי את זה כל כך הרבה זמן...” חיבקה את הכרית נינה. “רגע, למה זה מכוסה בנשיקות? מי עשתה את זה?!” היא כיווצה עיניה אל עבר כנופיית הגיימריות שהתחילו להצטדק.

"היום יום הולדתה של צופי" הזכירה אחת הבנות, “מה נעשה?”

“בואי נכין עוגה סוג'ו סטייל!” הציעה הדר.

"מה זאת אומרת סוג'ו סטייל?”

"זה הגאנגנאם סטייל החדש?”

"זאת אומרת מסורת 'זריקת העוגה בפרצוף של סוג'ו"

"אהה...עכשיו הכל ברור.”

"אבל לא נראה לי היא תאהב את זה" אמרה נטע, “אולי נעשה לה מסיבת הפתעה במקום?”

"אפשרי. את מי נזמין?”

"את סוג'ו!”

"די נו, באמת.”

"טוב, כולנו כבר כאן...”

"כולנו. חוץ מהנלי... איפה הקטנה הזאת?” שאלה שקד.

"לא יודעת. לא ראיתי אותה מהבוקר... “

"גם אני.”

לפתע נשמע פעמון דלת הכניסה. “אולי זאת הנלי!” אמרה אווה ורצה לפתוח...והתעלפה.

"אווה! מה קרה?” התאספו הבנות ליד הכניסה והתחילו לצרוח מרוב שמחה, בלבול, ובעיקר התקף פאנגירליות מטורף. הרי הלהקה האהובה עליהן עומדת ממש לנגד עיניהן.

"דגעחדגינכעחידגכנלחמשדגלגכנשדגלחכינעלחדגיכ" צעקו בבת אחת כולן.

"Uri nun Super juni-Or!” צעקו הם ברשמיות, לפני שנכנסו הביתה וחלצו נעליים ואחריהם נכנסה הנלי.

"אז, איך קוראים לכן?” שאל טוקי.

"לדחכנלחשדגנכחיגשדילנכלחישגדהכחילשדג"

“אתן אלפיות?” שאל שוב.

"חשדגנכחליגשדנכחינשדחגיכנשילחדגלכנשגחד" התשובה הייתה חד משמעית. עברית הוא לא יבין לעולם...

"מה זו השפה הזאת?!”

"ככה הן מבטאות את הרגשות שלהן, כיוון שאין מספיק מילים בעולם כדי לתאר כמה אנחנו אוהבות אותכם!” הסבירה הנלי.

"הנלי, מה הם עושים כאן?! איך הבאת אותם לעזעזל?!” התרגשה לין.

"לא יודעת. קמתי בבוקר והלכתי לפארק...ואז ראיתי חבורה של אנשים הולכים וממלמלים בקוריאנית ורצתי לשאול אותם אם הם מכירים את סופר ג'וניור...ואז די התעלפתי בעצמי. טוב, לא התעלפתי, אחרת הם לא היו באים לכאן...”

"אופה, סראנגהא!!!”

צעקו הבנות לקיוהיון, שרק נופף בידיו והנהן בגאווה. “אח, הפופולריות שלי.”

ליטוק המבוהל התקרב לנערה שהייתה נראית כמוהו, “זה כאילו אני מסתכל במראה! חבר'ה, מצאתי את הכפיל שלי בואו תראו!”

"ווהווו!!!” קראו סופר ג'וניור בהתלהבות.

"איך קוראים לך?”

"טוקי, אה..שקד!” היא השיבה.

"היי פישי אני ענת ואני אשתך לעתיד!” היא לחצה את ידו של דונגהא ההמום. (פעם נוספת מוכיח שלא סתם קוראים לו "שוקיסט").

"היי, אני אונהיוק ואני אשתו לעתיד! כלומר בעלו...” נדחף אנשובי.

"אני חושב שהבהרת את הנקודה" צחקק פישי. “אבל אני עדיין לא נגד להכיר אנשים חדשים...” הוא קרץ לענת, וחטף מכה בראש מחברו הקנאי.

"טוב, בואו לא נשכח את המטרה לשמה התאספנו! אנחנו הולכים לעשות מסיבת הפתעה לצופנת שחוגגת היום יום הולדת!” אספה את כולם שקד.

"יו גו לידר!” צעק ליטוק בהתלהבות.

"היא כרגע סובלת באוניברסיטה [צחוק מרושע] וכשהיא תחזור נקפוץ מהמחבוא ונפתיע אותה!”

חלק מהבנות עזרו לריווק להכין עוגה, וחלק אחר עזר לליטוק, שינדונג וייסונג לסדר מחדש את החדר שלה ולכתוב לה ברכות על הקיר [לשם שינוי, לא של הפייסבוק...]

"אני רואה שהיא מעריצה אותי...” חייך ייסונג.

"איך אתה יודע?”

"יש לה תמונות של פילטרומים על הקיר...” השיב. “אני שמח לחלק את התורה שלי לכל הקלאודס אי שם.”

"מישהו אמר תורה?” הציץ שיוון, מחזיק תנ"ך.

"תחזור מהחור ממנו באת!”

"טוב...”

"איפה אונהיוק?” התפרץ דונגהא, מחפש בדאגה אחרי חברו.

"כנראה הלך לסדר את הארון עם ויקה וקרן...”

"בינגו!”

בזמן הזה הכינו את השולחן בממתקים ועוגיות טעימות קיוהיון והכנופייה שלו.

"קיוהיון, תגיד אני יכולה לצלם אותך?” ביקשה מרטה בחמידות.

"כמובן!” התלהב קיו, ונעמד בפוזיציה האופיינית לו.

"רק, אם אתה יכול להסתובב...”

"להסתובב?! למה?” הופתע הגיימר. “מה את מצלמת שם?”

"את התחת שלך. תמונה בלעדית לבלוג המפורסם שלי, אני אשלח לך קישור כדי שתבקר בו גם...” היא חייכה.

"אוקי..." 

"קיוהיון, תפסיק להתבטל שם!” רטן סונגמין.

"אני לא מתבטל, הבנות כאן מסיחות את דעתי ומצלמות לי את התחת...”

"מצלמות לך את התחת?! ישראל בהחלט מיוחדת...” צחקק מיני.

"תגידו, קיומין זה אמיתי?”

"בארוווווווור! מי חשבתן כותב את הפאנפיקים? אלפס? נופ. זה הכל בא מהכותבים של אסאמ, הם מחפשים רעיון לקליפים החדשים שלנו. רק שהכול תמיד הארדקור מדי שם, אז זה נגמר בלצלם קליפים באותו מחסן מסכן עם אורות מהבהבים...”

"אמא'שך אורות מהבהבים! אני אוהב את המחסן הזה!”

-ברגע הזה ליטוק יוצא מהמטבח מחזיק בבננה-

"אח, כמה הייתי רעב!”

"לחגדנכחדגנכחלדגישנעלחידגנלח מצב בננה!!!! ~” צעקה זיווה ומיד התאספו שאר חבורת הבננה והתחילו לצחוק.

"מה כל כך מצחיק בזה שאני אוכל בננה?” שאל ליטוק בבלבול.

"סיפור ארוך....”

"למה לקחת את הבננה היונג? זה היה אמור ללכת לעוגה!” התבאס ריווק.

"לא נורא, קוקי. יש עוד בננות במקרר.”

"רגע, אתם רוצים להגיד לי שאנחנו הולכים לאכול עוגת בננות?! זה באמת יום שאני לא אשכח בחיים!” קראה שקד.

"מה פוסטר שלי בתחתונים עושה תלוי בשירותים?!” צעק שיוון, מופתע.

"הפוסטר שלי!!! מצאת את הפוסטר שלי!” שמחה בר שבאה לחבק את הפוסטר, אבל אז זרקה אותו הצידה וחיבקה את שיוון. “יש לי רעיון!”

"….איזה?”

“נצלם פוסטר חדש. בוא נשאיל לך כבר תחתונים...”

"מה?! -לא!- רגע!” הוא רצה לברוח, אבל חבורה של שיווניסטיות סחבו אותו לחדר. להצטלם הוא רגיל, אבל לחברה כזאת הוא לעולם לא יהיה רגיל.